מחקרו החלוצי של ו. ראו השווה בין סכנת השימוש בנתיבים שסומנו אך ורק על ידי פסי צבע ברחוב כנגד אלו שהוגדרו על ידי מעקה. השימוש במעקה גרם לסבירות של פי יותר משלוש לתאונה בצמתים- או בחצייתם (3.4x במקום 1x) או בפנייה דרכם (11x במקום 3.4x).
הסיבה העיקרית לסכנה מוגברת זו נובעת כנראה מהמעבר המהיר מהאזור בו קיים שביל האופניים, שם הפרדת המעקה בין רוכבי אופניים לנהגים גורמת להרגשת בטחון יחסי, לאזור שבו הם נעים באותו מרחב ונמצאים במצב פגיע. ככל שמספר הצמתים והכניסות לחניות פרטיות עולה, כך גוברת הסכנה.
ישנה גם סכנה חבויה כאשר קיימים שני נתיבים חד–כיווניים, אחד מכל צד של הכביש (כפי שמתוכנן בירושלים, במקום נתיב דו–סיטרי יחיד כפי שמקובל במקומות אחרות). זאת, מכיוון שבמקרה של שני נתיבי אופניים, רמת הסכנה מוכפלת כאשר הנתיבים מתמזגים עם הצומת.
במצב כזה של שני נתיבי אופניים, ישנם אופניים משני צדי הרחוב המבקשים לפנות דרך הצומת ולחצות תנועת רכבים על מנת לעשות זאת, וכך רמת הסכנה גבוהה אפילו מזו שבמחקרו של ראו.
וולפגנג ראו, ב-Velo Secur (''ענייני בטיחות ברכיבת אופניים''), כנס בין–לאומי שהתרחש בזלצבורג ב–5–2 במאי 1990. הליכי הכנס פורסמו על ידי ARGUS (ועדה לתנועה עירונית ידידותית–לסביבה), וינה, 1991.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה